לבחירת חכם להדלקת נר

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ – הרֵעַ דווקא, שקשה יותר לאהוב במציאות את האח מאשר את הרחוק

תיקנו תפילות שיהיו שוות לכול, ואפילו יהיו יושבים בגלילות שונים, שיהיו מתאספים בבתי מדרשותיהם ובבתי כנסיותיהם. לפיכך מתפללים כל היהודים, גם המלומדים והחכמים, וגם הבורים והפשוטים, בנוסח אחד, ומשתמשים באותו הסדר עצמו

הגם שרבו הפריצים, ונכרתה האמונה מפיהם, חס ושלום, מכל מקום הרי ישראל הוא, ובשכר זה די והותר, ועמוד בפרץ

מי התיר לכם לשנוא איש את אחיו ולעשות מחלוקת?! והלא כבודכם יודע כי לא נחרב בית מקדשנו ותפארתנו, אלא בעוון שנאת חינם

לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל, אֶלָא הַשָּׁלוֹם – שהוא האחדות והליכוד, וכל דבר גשמי ורוחני לא יהיה בו כוח וחוזק ההתקדמות, אלא על ידי האחדות והשלום, ובהפך חוסר השלום והפירוד גורמת לכל נזק וחבלה. וזה שנאמר: וַיִּסְעוּ מִמַּקְהֵלֹת – נתרחקו מלהיות קהילה אחת ואחדות אחת, ואז וַיַּחֲנוּ בְּתָחַת – יהיו, חס וחלילה, בשפל המדרגה, אלא העיקר הוא הליכוד והאחדות

שהאיש הלזה מזכיר בפיו קדושת השבת בתפילה וקידוש. והאם נדרוש מדעתנו לומר כל שאינו בשמירה אינו בזכירה, ולא קיים אף מצות זכירת שבת בדברים? – זה ודאי שלא!

הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ – אדם שהוא חברך ודומה לך, וכל ישראל חברים ואחים, ואדרבה התוכחת מאדם כמוהו, הנראה לו שהוא איש פשוט, מתקבלת ביותר מתוכחת של רב גדול

השלום בסוף כל תפילה, לפי שהוא צורך לכל.

מחלוקת שיש בה צורך לברר וללבן את האמת, סופה להתקיים, אבל אינה מצד הטוב הגמור, כי אנחנו חותרים אחר האחדות המוחלטת – אל אחד, ותורה אחת, ועם אחד

אפילו אם לא יעסקו בתורה, ויעברו עליה, לא יבוא עליהם הרעה, אם הם אוהבים לאחרים העושים, ולחכמים, שכיוון שהם אוהבים להם, נחשבים כגוף אחד, ואותם המצוות שקיימו הצדיקים, והלימוד שלומדים החכמים, הרי הוא כאילו חלק אחד מהגוף שלהם

תהיו כל ימיכם בלב אחד, קשורים יחד באהבה ורעות, כי אנשים אחים אתם, ואל נא תהי מריבה ביניכם, אפילו כחוט השערה, כי גדול השלום וסימן לחכמה הנהגה של שלום

יכווין לאהוב כל אחד מישראל, כי על ידי אהבת הרעים הרי הוא מקיים את כל התורה